מעטפת ההולדה : מאמרים
בית > הורות > מאמרים

"הוא בא לשחק איתך" - חלק 1

אני בת שמונה.. באתי לשמור ביביסיטר על הילדים של השכנה. בדיוק נולד תינוק חדש והאם עדיין מנסה להתארגן עם עוד שני ילדים קטנים סביבה. אין שקט בבית. אנדרלמוסיה. לא, דווקא לא הריצפה, הכביסה או הכלים.. הכל די מסודר סביב. האם חלצה שד שמניק את האדם הזעיר המחובר אליה, ומנסה לנהל עוד 30 עניינים מסביב. היא יפה מתמיד, אך פניה מוטרדות.

תחושה של טורנדו מלווה אותי. היא לא נמצאת שם ממש.. היא לא שמחה,  ושום דבר לא שקט מסביב. אני רואה שקשה לה ממש. אפילו יופיה איננו מסוכך על רגשות מבולבלים בתוכה. היא קוראת לי לעזור לה ואני מגיעה על מנת להיות עם בן השנתיים ובת הארבע. התינוק בוכה.. אינני יודעת מה קרה לפני כן.

אנו יוצאים החוצה לחדר המדרגות ויושבים על המדרגות לרגע. אני נושמת.. הילדים שקטים. הם פשוט יושבים לידי. משהו כבד בליבם הצעיר ואני מנסה למצא דרך לדבר איתם.. אני מרגישה אותם.  קשה להם. אינני זוכרת מה עשינו בסוף..לאן הלכנו לשחק, מה קרה בהמשך. נחרטו בליבי ים התחושות הכבדות, משהו לא רגוע וחסר מנוחה..

 

מור נווה | מאי, 2015

תוכן העניינים :

 

אני זוכרת עצמי לאחר הולדתו של בני השני. הבית לא כל כך מאורגן, וגם אני נושאת תחושות כבדות בלב, מהיכן הן הופיעו? אני שואלת את עצמי.. אני אמורה להיות שמחה. הי, יש לי שני בנים מקסימים. למה אותה תחושה של כובד לוחצת על ליבי? זו מחשבה חצי מודעת - יש משהו שמטריד אותי אך אינני יודעת מהו. אולי זה הדאגה לתינוק?.. אולי איך אסתדר עם שניים? אינני יודעת ודמעות זולגות מבין עיני מבלי שאבין למה.. בכי מתפרץ. אינני יודעת מה מחכה.. אולם אני חשה שלקחתי משימה ענקית, ואפילו אינני מבינה מהי.

לימים הסתבר לי יותר הקושי שחוויתי באופן  לגמרי לא מודע. למעשה, לא ימים, אלא שנים אחרי, כאשר יכולתי להביט אחורה בסלחנות לזמנים ההם שלאחר הלידה הראשונה.. וגם השניה, הבנתי לפחות חלק מהמקור לעוצמות של רגשות קשים, מעיקים, דווקא בזמנים שאני אמורה להיות ממש שמחה.

אני יודעת שלא כל אם חווה זאת, ועדיין 90% מהאימהות חוות סוג מסויים של דכדוך שנמשך יותר או פחות. הרבה מזה לא  מדובר. הרבה מזה לא מטופל. לעיתים מנות גדושות של דכדוך ועד דיכאון שאנו נושאות לבד.. לעיתים שעות וימים ושבועות עד שנספר על כך למישהו.  מדוע זה קורה כך בתחילת הדרך?

התחלתי להבין חלק ממהש קורה כאשר בני הבוגר חזר מהגן, ומשהו בי היה נלחץ. הייתי מנסה להרדים מהר את התינוק על מנת שאוכל להיות בנפרד עם הבן הבוגר.. אבל אף פעם זה לא באמת הצליח. ההרדמות נמשכו.. ובמקום לבקש ממנו, הבוגר, להצטרף אלינו הייתי מבקשת ממנו לחכות לי בחוץ..

לא ראיתי איך הוא הרגיש אז. לא הרגשתי אותו. הייתי מלאה ברגשות הגנה ולחץ כלשהו שלווה את הדאגה לשלומו של התינוק.

לקח לי חודשים לראות שאני מפרידה בין ילדי שלי. שאני מפחדת שהבוגר יעשה משהו לא טוב לצעיר. שאני חשה צורך להגן על הצעיר במקום לחבר את האחווה החדשה שיכלה להווצר בינהם. יום אחד הגיע שרברב לתקן לנו את ההשקיה בחוץ. בעודי מניקה את התינוק אני שומעת את בני הבוגר ניגש אליו ואומר לו: "אמא מסלקת אותי מהחדר". חשתי חרב מפלחת את ליבי. 



קראו בהמשך: "הוא בא לשחק איתך" - חלק 2