מעטפת ההולדה : מאמרים
בית > הורות > מאמרים


תוכן העניינים :

 

 

מרחב של סבלנות לחוסר מושלמות

זה ברור שאנו זקוקים למרחב עצום של סבלנות וסובלנות כאשר אנו מתבוננים בתהליך הלמידה והגדילה של תינוק. אולם - מהו מרחב הסבלנות והסובלנות שלנו כלפי עצמנו ואחרים כאשר אנו נמצאים בתוך ההורות בתחילת הדרך, בזמני למידה אינטנסיביים? 

רובנו התחנכנו על תפישה לינארית של המציאות: החיים מתפתחים מנקודה A לנקודה B בדרך כלל במסלול ישר של התקדמות. אולם החיים הטבעיים של הנשמה דווקא נעים במחזוריות, כמו נשימה. כעובדה, איננו מצויים בשיא שלנו בכל יום בכל הרמות. זה טבעי ביותר, למשל, שלאחר תקופות של חוזק יגיעו גם זמני חולשה וניתן לראות זאת ברמה הפיזיולוגית, הרגשית, האינטלקטואלית (תפישתית), יצירתית ורוחנית.. אנו נתונים למחזור ביוריתמי הנע מנקודת של שיא לנקודה של שפל, בדיוק כפי שהעונות נעות במסלול מחזורי.  מחקרים מראים כי הביוריתמוס הרגשי שלנו הוא מחזור בן 28 ימים, הביוריתמוס הפיזיולוגי הוא מחזור בן 23 ימים ויש לנו אפילו ביוריתמוס אינטלקטואלי בן 33 ימים. האחרון קשור לכוחות המנטליים של חשיבה, תפישה והגיון. למעשה, בכל תחום שהוא קיימים גלי מחזוריות, אפילו בתחומים מאד "לינאריים" כמו כלכלה, כפי שמציגה זאת תורת הגלים. תחילת הדרך האימהית מאופיינת בתנודות הורמונליות עוד יותר עוצמתיות המייצרים גלים של גאות ושפל גם בתפקודים הבסיסיים. כמו בכל גל ישנו שלב "חיובי" שמצוי בנסיקה ולעבר שיא ולאחריו שלב "שלילי" שמגמתו לעבר שפל. "חיובי" ו"שלילי" מציינים כאן רק את כוון החץ כלפי מעלה או מטה אך התרבות שלנו מעלה על נס, מעודדת ומעריכה בעיקר את זמני הכושר, החוזק וההצלחה שלנו.

כשלונות, חולשות ושגיאות אינן יכולות לדור בכפיפה אחת עם תפישת המושלמות, המשודרת אלינו כערך עליון. אנו פוגשים את זה כל הזמן, הרבה פעמים ביום, את השאיפה למושלמות. זה קיים בתמונות השער של מגזינים ותפישת היופי המושלם למשל, הגיבורים שלנו הם דוגמנים ודוגמניות, יפים ואמיצים. קשה לכשלונות וטעויות גם לגור על אותו מרחב עם תפישות עמוקות של הישגיות ותחרותיות שכולנו, בוגרים וילדים חשופים אליהם. האם אנו מסננים את המקומות בהם לעודף אמביציה, הישגיות ותחרותיות יש השלכות שליליות ומודעים להפרדות שיש לערוך בין המקומות שבהן הישגיות ותחרותיות קיימות לבין המקומות בהן השפעתן היא הרסנית וכדאי לסננה? לרוב, החברה שלנו מתייחסת בחוסר סובלנות לטעויות וישנו פחד אפילו מהטעויות הטבעיות ביותר. בשנים שעסקתי בהוראה ועבדתי עם ילדים יכולתי לשמוע אינסופ פעמים את המשפט: "אני לא יודע לעשות את זה" "אני לא יכול" שמאחוריהן הסתתר הפחד מלהתנסות בחופשיות, והפחד לעשות טעויות. 

אם אכן שלב הלמידה הראשוני של כל תחום חדש אורך באמת כ- 9 חודשים זה כבר לוקח אותנו צעד אחד קדימה מהציפיה שנדע לתת מענה לכל דבר שאנו נתקלים בו ממש בתחילת הדרך, ויוצר שינוי תפישה עצום: מההתמקדות בתוצאה או ביכולת שלנו להצליח אנו מעבירים את המודעות אל התהליך של הלמידה, ובהורות זה מצב עניינים כל כך מבורך וחיוני. באופן הזה למידה יכולה לקבל הרבה יותר אורך רוח, מקום ונוכחות של יותר חלקים מתוכנו: עוד מערכות יכולות להתחיל ולקחת חלק בלמידה: "תחושות בטן", התבוננות מעמיקה, חשיבה יצירתית מחוץ לקופסא, אט אט נוצר יותר מקום לתהייה ותעיה. ממצב בסיסי של קוצר רוח והשאיפה כבר לסמן "V" ולעבור הלאה מתחיל להווצר מרחב פנימי של תחושה שהכל בסדר גם כשאיננו יודעים עדיין. מתהליך שנשפט בחומרה, מתחיל להווצר חלון רחב יותר של קבלה, רכות, סבלנות וסובלנות בתוכנו, וזוהי הקרקע הטובה ביותר ממנה להתחיל ללמוד. השניים הללו הם שני מצבי צבירה שונים בתכלית. האחד הוא סטייט אוף מיינד צבאי בתדר שלו, שיכול לייצר בעיקר דוגמה חשיבתית והוא חסר סובלנות לטעויות. השני הוא סטייט אוף מיינד פתוח יותר ובו לטעויות ישנו תפקיד חשוב ביותר.

 



קראו בהמשך: מקומן הטבעי של טעויות
 
לעמוד הקודם: הורות מודעת, לא מושלמת