מעטפת ההולדה : סיפורי לידה : סיפורי לידה | מעטפת ההולדה
בית > הכנה ללידה > סיפורי לידה

סיפור הלידה של יהלי

אני כותבת את הסיפור בשביל שנוכל לזכור את המסע המופלא שעברנו שהוביל להולדת ביתנו המקסימה יהלי, בצורה המדהימה והמיוחדת שלא יכלה להיות אחרת או טובה יותר.

המסע התחיל יותר מ41 שבועות לפני הלידה כמובן, אבל אני יתחיל לספר מהחודש השמיני. בתחילת החודש השמיני להריון כבר אי אפשר היה לטעות שאני בהריון מתקדם (מה שלא היה מובן מאליו לפי גודל הבטן עד החודש השישי בערך…). בבדיקה שעשינו כבר נאמר לנו שהעוברית שלנו כבר מתכוננת והיא נמצאת הפוך עם הראש לכיוון תעלת הלידה. שמחנו מאוד על ביתנו האינטילגנטית שכבר יודעת את הדרך הנכונה… אבל מאז יהלי החליטה להראות לנו שהיא זו שמחליטה ובמשך החודשיים הבאים בכל בדיקה כיוון הראש היה שונה. ניסינו הכל: דיקור סיני, שימוש במוקסה, הארנו את הדרך עם פנס, עשיתי הליכות ארוכות מסביב לקיבוץ, אבל כל פעם שבאנו לבדיקה חיכתה לנו הפתעה: פעם מצב עכוז, פעם מצב רגליים ופעם מצב ראש…פעמיים היינו אמורים לעשות היפוך ידני בבי"ח מאיר ופעמיים, רגע לפני ההיפוך, יהלי התהפכה עם הראש במצב הנכון. כשזה קרה בשבוע 39 החלטנו להישאר כבר באזור כי הרי תכננו ללדת בבי"ח מאיר ושבוע 40 התקרב. מה שלא תיכננו זה ששוב, יש לנו ילדה דעתנית שמחליטה בעצמה מתי היא מוכנה לצאת… חיכינו שבוע עד לשבוע 40, ושום דבר לא התקדם, חיכינו עוד שבוע ועוד כלום. אני מרגישה טוב כרגיל, לא כמו רגע לפני.

בשבוע 41 +2 היתה הזכרה לסבתא שלי בכברי החלטתי שאני רוצה לנסוע גם לאמא שלי שעמדה לעבור ניתוח וגם להזכרה של סבתא, כמו לסגור כמה מעגלים לפני הלידה. הרגשתי שעד שאמא שלי לא תעבור את הניתוח, לא תתקדם לידה.
 
במשך יותר משבועיים אני וינון היינו במרכז כל הזמן ביחד. ביום שנסענו לכברי ינון החליט לנסוע לפגישה במעלה צביה ולעשות שם את הלילה. פעם ראשונה בשבועיים שלא ישנו יחד.

ביום שישי ב4 לפנות בוקר התחלתי להרגיש כיווצים בבטן. לא ממש כאב, מן תחושה מוזרה. לא ידעתי מה זה, זה לא הכאב שציפיתי לו. ניסיתי לחזור לישון. כל חצי שעה בערך הרגשתי את התחושה. אביב אחותי שישנה איתי בחדר התלוננה שאני זזה הרבה. לא אמרתי לה כלום כי לא ידעתי עם זה זה. זה לא הפסיק וב6 בבוקר ירדתי להעיר את אמא ולספר לה. היא ישנה והחלטתי לעשות טיול בקיבוץ. יצאתי החוצה אל הדימדומים, טיילתי בין השבילים של ילדותי והתחלתי להתרגש. עברתי בין עצי השסק העמוסים וטעמתי פרי מכל עץ. השמש התחילה לזרוח וישבתי להתבונן ביום שמתחיל. כשחזרתי הביתה אמא שלי כבר התעוררה וסיפרתי לה שאני לא יודעת מה זה אבל יש לי תחושות מוזרות בבטן התחתונה. היא הציעה שאני אלך לישון עוד קצת. הלכתי לישון, מתעוררת מדי פעם בהתרגשות.

בשעה 10 בערך התקשרתי למילדת שלי: סבתא שרי. היא הציעה שאני אחכה ואתקשר אליה עם יש שינוי או התקדמות. נסענו להזכרה של סבתא שלי, פגשתי את המשפחה של אבא שלי, ואפילו היו לי כמה רגעים ליד הקבר של סבתא שלי שהייתי כל כך קשורה אליה בילדותי. חזרנו מבית הקברות אל חדר האוכל, אחרי שזמן רב לא אכלתי שם, קיבלתי ברכות בהצלחה מהחברים. הרגשתי שאני סוגרת מעגלים לקראת הלידה המתקרבת.

הצירים התחזקו והיו תכופים יותר ויותר, התקשרתי לשרי והיא הציעה שנתחיל להתקדם למרכז.

בשעה 15:00 התקשרתי לינון שעדין היה במעלה צביה ואמרתי לו שנראה לי שהגיע הזמן ושיבוא. ינון הגיע והתחלנו לנסוע לכוון המרכז. במהלך הנסיעה התחזקו הצירים וכבר התחלתי להתנשם לפי מה שלמדנו… מזל שלא היו פקקים והגענו מהר לבית של ההורים של ינון. הספקנו עוד לאכול ארוחת שישי עם המשפחה כשאני יוצאת החוצה בזמן הצירים לנשום ולהאנח…

בשעה תשע בערב אמרתי לשרי שאני מוכנה לנסוע לבית חולים. לפי ההתמודדות שלי עם הצירים היא חשבה שיש עוד זמן אבל התעקשתי לנסוע. התיקים היו מוכנים כבר שבועיים באוטו והתחלנו לנסוע. רצה המקרה וזו גם היתה המשמרת של שרי בבי"ח.

הגענו לבית חולים מאיר בכניסת ה"פרסונל". שרי עוד הציעה שנעשה סיבוב קצת בעיר עד שתהיה התקדמות. אמרתי שכואב לי ואני רוצה להיבדק. שרי בדקה ולהפתעתנו היתה כבר פתיחה של 4-5 אצבעות. נכנסנו לחדר הלידה הטבעי. החדר שהיה בסוף המסדרון חיכה לנו. הבאנו מראש נרות, קטורת, מוזיקה ואפילו סדינים. החדר נהפך ברגע לצימר שלנו ללילה.

התחלתי להתנועע בחדר, הכאבים גברו וגברו. ינון מילא את הג'קוזי ונכנסתי למים. לא רציתי לצאת משם. פעם אחת יצאתי ומייד רציתי לחזור, המים עזרו מאוד לשכך את הכאב. בתוך המים הרגשתי כמו בתוך בועה, כל ציר נאחזתי במעקה שלצד הג'קוזי חזק חזק 10 …15...30 שניות והציר נחלש. אפשר לנשום. הפתיחה התקדמה יפה. שרי וינון הציעו לעסות, לדבר, לעזור. לא יכולתי שיגעו או ידברו אלי. במהלך הצירים נכנסתי לתוך עצמי, מוציאה קולות עמוקים שלא הכרתי. לא הרגשתי פחד, הרגשתי שכל ציר מקדם את הלידה ושאני חזקה ויכולה להתמודד. עד הפתיחה של 9 ס"מ... פתאום לא היתה התקדמות ואני התחלתי להרגיש יאוש, אחרי בערך 7 שעות של צירים חזקים. ואני בתוך המים. מי השפיר עוד לא פקעו והרגשתי שזה מה שתוקע את הלידה. שרי שאלה אם אני רוצה שנפקע את המים. בשלב זה רציתי כל דבר שיקדם את הלידה מהר. אחרי פקיעת המים הגעתי לפתיחה מלאה. יצאתי מהמים, בטוחה שמעכשיו זה כבר הסוף, כמה לחיצות וזהו. אבל ממש לא. הרגשתי לחץ למטה כמו של קקי, לא הבנתי איך אני אמורה ללחוץ, לאיזה כיוון. הצירים היו חזקים אבל קצרים ולא הצלחתי ללחוץ. התחלתי לצעוק, לא לגמרי עם קשר ללחיצות. בשלב מסויים שרי אמרה לי: תפסיקי לצעוק ותתחילי ללחוץ. הבנתי שאני סתם צורחת כי זה מה ששמעתי בחדרים האחרים, וזה הצחיק אותי. הפנים של ינון לא הצחיקו אותי. הוא היה נראה מאוד סקפטי. בדיעבד הוא אמר לי שהוא באמת לא הבין איך תינוק אמור לצאת מהחור הקטן הזה…

כבר היה לי מאוד קשה, כמעט בלתי נסבל… רציתי משהו שיעזור לי. ביקשתי גז צחוק, שגם לפני הלידה היה נראה לי האופציה ההגיונית לעזור בכאבים. שרי הביאה את המתקן והיתי צריכה לשים את המסכה על הפנים ולנשום. זה הקשה לי על הנשימה, לא הבנתי איך אני אמורה גם ללחוץ וגם לנשום עם המסכה המעצבנת על הפנים. אחרי כמה נשימות הבנתי שזה לא יעזור לי. ינון דווקא חשב שזה יעזור לו…

אני מסתכלת על השעון עוד מעט שעתיים של צירי לחץ ואני כבר בלי כוחות. ביקשתי לנסות לשנות תנוחות, אבל בכריעה לא היה לי נוח. ירדתי למזרון על הריצפה בתנוחה על הצד, רופאה נכנסה לשאול עם הכל בסדר ואמרה לי שכבר רואים את הראש כמה לחיצות וזהו. זה מאוד עודד אותי (מפתיע שדווקא הרופאה עודדה ואמרה את הדבר הנכון), לצערי היה צורך בחתך קטן.מיד אחרי החתך - לחיצה אחת והראש יוצא, עוד לחיצה וכמו דגיג שנפלט, יצא הגוף!

בשעה 7:35 יהלי נולדה. שרי ישר ראתה את הגומות, והניחה אותה עלי. תוך שניה, כמו בספרים הרגשתי שימחה והקלה ענקית, הגוף הרטוב והקטן נצמד אלי ואני אליו, לא מאמינה שזה נגמר והילדה שלי סוף סוף בחוץ איתי. כיוונתי אותה אל הפיטמה והיא התחילה לינוק כאילו התאמנה לכך כבר תשעה חודשים… לא בכתה וצרחה כמו בסרטים, יצאה נקיה ויפה וברורה. אחרי 25 דקות, כשראינו שחבל התבור כבר לא פועם ינון גזר אותו ובעוד לחיצה יצאה השיליה. היינו עוד על המזרון על הריצפה. עליתי למיטה כשהיא עלי ושעה וחצי היא ינקה ונחה, נרדמת ומוצצת. ואני בתחושות מדהימות לא רוצה לעזוב את היצור הקטן והמקסים. ראיתי את הגומות, את הראש מלא שיער שחור, עיניים אפורות מתבוננות. ראיתי את הדמיון אלי וזה היה מרגש.היינו עוד שעתיים בחדר (קצת פרוטקציות, מה יש?..), נחים, מתפעלים, מתרגשים. ינון נרדם, מותש. סבא צביקה והדודה הטריה מור הגיעו. שרי עוד המשיכה לתפקד במקצועיות של מיילדת ואמא שלי שידעה מתי להתקשר, בדיוק דקה אחרי הלידה, אמרה שהם בדרך. יהלי נולדה ביום שבת, 12.4.08 בשעה 7:35 בבוקר, במשקל 2.850.
חזרה לסיפורי הלידה