מעטפת ההולדה : סיפורי לידה : סיפורי לידה | מעטפת ההולדה
בית > הכנה ללידה > סיפורי לידה

סיפור הלידה של מעין

מעין - אני כבר יודעת מזמן שהיא מעין. בתוכי אני קוראת לה בשמה כבר מהחודש השני להריון. הקשר בינינו עמוק ועתיק מאוד...

עכשיו לידה. לקראת סיומו של כל ציר תודעתי פוגשת את שלה. אני מלאת התפעלות מנחישותה ומאומץ ליבה. היא אינה מהססת לרגע. היא ברורה מאוד, ונחושה מאוד לעשות את דרכה אל אויר העולם. אני מעודדת אותה, ומספרת לה כמה אני אוהבת אותה. אני מודה לה על בואה. אנחנו יחד.

מההתחלה - יום ראשון. אורלי, עודד והילדים קפצו לביקור. הם בדרך צפונה. רק עוברים להיות איתנו קצת ממש בסוף ההריון. אנחנו אוכלים צהריים ומקנחים בהמון ליצ'י. שיא עונת הקטיף של הליצ'י אצלנו עכשיו. רגע לפני שהם עוזבים, הם מספרים לנו שיצא להם מוניטין של מבשרי לידה. כבר יותר מפעם אחת קרה להם שלמחרת ביקור שלהם אצל חברים בהריון, הגיעה הלידה. פתאום אני שואלת אותם: "רגע, מה התאריך היום?" ה- 19 ביולי. בעוד יומיים, אם כן, מסתיים מזל סרטן ומתחיל מזל אריה. אני נזכרת שכבר חשבתי על זה לפני כמה ימים, והידיעה שהתעוררה בי אז מתעוררת שוב עכשיו. התינוקת שגדלה אצלי ברחם תיוולד במזל סרטן. אני יודעת את זה. לא ייתכן שהיא תהיה אריה. היא פשוט לא אריה. היא סרטן. אני יודעת את זה באותה וודאות מוחלטת שיש בי לגבי הידיעה שהיא בת ולא בן. אנחנו נפרדים מאורלי ומעודד עם חיוכים שיודעים שגם הפעם הביקור שלהם מבשר לידה...

לילה של אהבה - מאוחר באותו לילה גדי אומר לי:" בואי נעזור לה להתחיל". כל הערב היה לו בעיניים את המבט הזה שיודע... אנחנו צוללים אל תוך האהבה שלנו, ונפרדים מההריון הזה ממש באותה דרך שבה התחלנו אותו. במשך כל אותו הלילה הרחם שלי בתנועה. לא ממש צירים, אבל המון תנועות שאין להן ממש שם. מעין שבפנים לא נחה לרגע. היו רגעים שבהם היא השתוללה כל-כך חזק שחששתי שהיא תתהפך שוב עם הראש למעלה (כמו שהיתה עד לפני שבועיים וחצי).

בוקר אחר – הצירים שוככים. התנועות נרגעות. ממש כמו בוקר רגוע שלאחר ליל סערה, ועם זאת גם כמו השקט שלפני הסערה... אני קמה עם תחושה שונה בגוף ובנפש. שום דבר עדיין לא מתחיל, ובכל-זאת יש משהו אחר באויר... הביקור בשירותים משאיר סימן אדמדם על הנייר... אני מבשרת לגדי, ומרגישה את ההתרגשות מתחילה להתפשט לי בגוף. במשך הבוקר אני במטבח: מבשלת, מסדרת, מנקה. מדי-פעם צירים, עדיין לא של לידה. הפקק הרירי ממשיך להשתחרר בהדרגה. חמש דקות לפני השעה אחת-עשרה פתאום ציר אחר. לא חזק מדי, אבל מסודר כזה. זהו. זה הציר הראשון האמיתי. אני אומרת לגדי: " עכשיו זה ציר של לידה". ממשיכה בענייני, כשבערך כל עשר דקות מגיע ציר. גדי, ששקל נסיעה לשתי פגישות שנקבעו לו בירושלים להיום, מתקשר לבטל. מייד אחר-כך הוא עולה למעלה, אל "חדר הלידה" שלנו, לגמור לנפח את הבריכה שקנינו לפני יומיים.

קצת לפני שתים-עשרה אני מתקשרת לשרה'לה: "משהו מתחיל. אין מה למהר, אני אהיה איתך בקשר." (לא תפשתי אותה בבית, אבל בנייד היא ענתה. חשבתי שהיא בטח מטיילת עם הילדים. לא עלה בדעתי שהיא נמצאת כרגע בלידה אחרת, והיא, בחכמתה הרבה, לא אומרת לי דבר. – תודה, שרה'לה). בסביבות אותה שעה גדי לוקח את גילעד לעשות קניות בחנות האורגנית של אורנה בכרכום, וכמובן שגם להביא לה ליצ'י. נטע ספונה מול המחשב, ונעמה בראש-פינה אצל הכשרים. זה הזמן בשביל לערוך את טקס הלידה שלי.

טקס - אני אוהבת טקסים. במיוחד כאלה אישיים וספונטניים. וכבר יש לי מסורת של "טקס פתיחת לידה", שהחלה בלידה של גילעד. לא תכננתי מראש את הטקס הזה. פשוט זרמתי איתו והוא היה מושלם. יצאתי החוצה אל בין עצי הליצ'י והתפוז שליד שביל הכניסה לבית שלנו בכורזים. לקחתי איתי את סלסלת אבני הברכה שחברותיי המופלאות העניקו לי במתנה בטקס הלידה שערכו לכבודי כמה ימים קודם לכן. היו שם שבע אבני גיר בצבע אדמת חמרה אדמדמה שחדוה אספה בחצר ביתה, ועל כל אחת מהם נכתבו מילות ברכה. לקחתי איתי גם נר, צדף כחול מלא באבני קריסטל צבעוניות, ואת אבן הלידה שלי. את אבני הברכה האדמדמות סידרתי סביבי במעגל, ולפני, על מפה קטנה ערכתי את יתר הדברים. הדלקתי את הנר, וישבתי במרכז מעגל האבנים במדיטציה. הטקס התחיל. הדברים קרו בו כמו מעליהם. הזמנתי את נוכחותם של כל האנשים והנשים שאני אוהבת ושאוהבים אותי ותומכים בי לאורך מסע חיי – חברות, אחיות ואמהות מכל המקומות ומכל הזמנים, ואיתן חברים נוספים מעולמות החומר והרוח. התפללתי וביקשתי את תמיכתם ועזרתם בלידה. הודיתי על כל המתנות המופלאות שזכיתי לקבל במהלך ההריון הזה ובכלל... נפרדתי באהבה מההריון, ושוחחתי עם ביתי הקטנה שעמדה לצאת לאויר העולם. הודיתי לה על בואה, סיפרתי לה שהלידה מתחילה והבטחתי לה שאהיה איתה בקשר רצוף לכל אורך התהליך. הרגשתי וידעתי שהיא נחושה מאוד ושאין בה כל פחד. זה היה כאילו שאנחנו אוחזות ידיים משני עברי מסך הקיום הפיזי. תחושת חיבור והתעלות שאין למעלה ממנה.

ממש בתום הטקס שמעתי את האוטו שלנו חוזר. גדי וגילעד ירדו ממנו עמוסי ירקות ופירות מן החנות. גילעד בא ונכנס אל מעגל האבנים שלי לקבל חיבוק. "אמא, מה את עושה?" עניתי שאני מקיימת טקס לכבוד הלידה שמתקרבת. הוא התרגש מאוד כשהבין שהלידה כבר ממש קרובה, ואמר לי שוב, בפעם המי-יודע-כמה שהוא רוצה להיות איתי כשהתינוקת תצא מהבטן. אמרתי לו שאני לא בטוחה אם זה יהיה אפשרי, ושנראה איך הדברים יתפתחו. נכנסנו יחד הביתה. הצירים נמשכו מדי פעם, לא חזקים מדי, וגם לא סדירים. אכלתי משהו קטן, והלכתי לנוח. את השעתיים הבאות ביליתי במיטה, ובמהלכן הגיעו רק שלושה צירים, אבל הם היו כואבים במיוחד. הבנתי שזה בגלל שאני שוכבת, והחלטתי לקום ולהסתובב. השעה היתה לקראת שלוש. התקשרתי שוב לשרה'לה: "הכל קורה מאוד לאט בינתיים. זה יכול לקחת עוד שעות. אין צורך שתצאי לדרך עדיין. אני אהיה איתך בקשר." (שרה'לה, עם האינטואיציות המופלאות שלה, החליטה שזה בדיוק הזמן לצאת לדרך. הלידה שליוותה באותו הזמן לא ממש התקדמה, ומכיון שהיא היתה באזור נתניה, ואנחנו ממוקמים הרחק צפונה, היא החליטה לא לחכות. אחרי שדיברנו היא בכל-זאת עצרה לחניית ביניים קצרה אצל אורלי בר-לב בבאורתיים כדי לחכות קצת ולראות מה מתפתח). הצירים הלכו והתחזקו מעט. אני על כדור פיזיו, או נשענת על השיש במטבח, או על קיר, או על משקוף של דלת, או על משענת של כסא. נושמת, נוהמת, וקצת נמצאת עם הילדים בין לבין. ברבע לחמש שרה'לה מתקשרת. גדי עונה: "אין שינוי של ממש". שרה'לה אומרת: "ברגע שמופיעה איזושהי התלבטות לגבי הרגע שבו צריך לקרוא לי, אז זה בדיוק הרגע המתאים." אנחנו מסכימים שזה יהיה הסימן. חמש דקות עוברות. שני צירים חזקים מגיעים בזה אחר זה. זה הסימן. גדי מתקשר לשרה'לה והיא יוצאת לדרך.

אני מבינה שהגיע הרגע לעלות למעלה ל"צימר הלידה" שהכנו לנו. (לפני כחודש וחצי עברנו להתגורר באחד משני מבני הצימרים של הוריי. זה מבנה של שתי קומות המכיל ארבעה צימרים. אנחנו גרים בשלושה מהם, והרביעי נשאר פנוי בינתיים. שם ארגנו לנו את חדר הלידה – פשוט מפני שזה המקום היחיד בכל הבית שהצליח להכיל את הבריכה המתנפחת). אנחנו מדברים עם נטע וגילעד. מסבירים להם שהגיע הזמן לעלות למעלה כי הצירים כבר חזקים, ואומרים להם שהם יכולים להשאר בינתיים למטה, או לצאת ולעזור לסבתא וסבא בקטיף הליצ'י במטע. שניהם בוחרים ללכת, ומבקשים שברגע שהתינוקת תצא נקרא להם. גילעד מתקשה קצת לוותר על נוכחותו איתנו בחדר, אבל לבסוף מתרצה, ומצטרף אל נטע ואל סבתא. בחדר הצירים הולכים ומתחזקים, אבל התדירות שלהם נשארת ממש מתונה. בין ציר לציר הפסקה של כמה דקות. זאת חוויה חדשה בשבילי. בשלושת לידותיי הקודמות הצירים היו תכופים הרבה יותר.

חניכה - עם כל ציר שמגיע אני עוברת תהליך של לימוד. אני מודעת מאוד למה שקורה. המון ידע מגיע. המציאות הופכת להיות מורכבת מאוד, כמו עשויה המון שכבות או רבדים של הוויה. אני חווה המון תמיכה, עזרה, הנחיה. איזה קול פנימי עמוק, שהוא בוודאות לא הקול שלי, מנחה אותי. אני מנסה, תוך כדי כתיבה, לפרק את החוויה הזאת לשכבות שהרכיבו אותה, כדי להצליח לתת לה ביטוי במילים...

כיוונים - בכל פעם כשהגיע ציר, נבעה מתוכי נטייה ברורה לפנות עם הגוף לכיוון מזרח. זאת אפילו לא היתה הנחיה ששמעתי בתוכי, אלא פשוט ידיעה פנימית חד-משמעית: עכשיו לפנות מזרחה! (הידיעה הזאת הופיעה גם בלידה הקודמת שלי, וגם אז היתה ברורה ואפקטיבית ביותר). הפניה מזרחה אפשרה לי לפתוח בתוכי מודעות מדוייקת לכל מה שקורה לי בגוף בכל אחד משברירי השנייה שבהם התרחש בי הציר. אם סטיתי מהכיוון הזה בזמן הציר, היכולת שלי להיות בהקשבה פנימית הופרעה באופן משמעותי. בכל ציר נשענתי על קיר, או על כסא, או על משהו – תמיד עם הפנים למזרח. זה פשוט גרם למשהו להצטלל בתוכי. זה אפשר לי להקשיב טוב יותר לקול הפנימי. בין הצירים יכולתי לפנות גם לצפון. לעומת זאת הכיוונים של מערב ודרום לא היו אפשריים לי כלל.

החיבור לטבע - מהחלון הצפוני הגדול נשקף אלי נוף נהדר. קרוב לבית היה זה מטע הליצ'י שלנו, מטע המנגו של השכנים, וביניהם שדרת הזיתים היפה. הרוח נשבה, וכל העצים רקדו לכבודי... במרחק נפרש נוף גבעות הבזלת והגיר של רמת-כורזים. זהוב, ומנוקד בחורשות אקליפטוס קטנות עד למורדות רמת הגולן ממזרח, ולמורדות הר כנען ממערב. וכל הנוף הזה מאיר בבוהק של קיץ. השמים היו כחולים עד אין קץ, המטעים בשיא בשלותם, הרוח חמה. שני האלונים הנטועים בקצה החלקה שלנו דיברו איתי ממש, ושלחו לי מסרים של אהבה ותמיכה. לרגליהם על האדמה נמצאת פינת המדיטציה החביבה עלי. חשתי אסירת תודה על הליווי הזה.

הקשר בין האדמה לשמים היה מוחשי ביותר. היכולת לצפות בו ולחוות אותו בין הצירים היה בשבילי חוויה של ריפוי, אהבה והעצמה. היה לי ברור כי הלידה מאפשרת לי לחוות באופן אמיתי וישיר פן מאוד משמעותי של המציאות שהוא בדרך-כלל נסתר מעיניי. בתוך היומיום הרגיל שלי אני לא מצליחה להיות ערה מספיק בכדי לחוות בתוכי את עצמת החיבור הזה בין אמא אדמה לאבא שמים. אבל החיבור הזה הוא מהות בסיסית מאוד בכל קיום של חיים מכל סוג שהוא בעולם הזה. ובמהלך הלידה ניתנה לי הזדמנות של פז לחוות ולהבין לעומק את משמעות החיבור בין ארץ לשמים. הבנתי את זה מהפן הפיזי של רוחות, עננים, וגשם שבאים מן האדמה וחוזרים אליה. מעצבים את הנוף, ומאפשרים את הקיום הפיזי של כל צורות החיים באשר הן. וחוויתי את זה היטב גם מהפן הרוחני של הקשר הבסיסי של כל דבר שקיים אל קרקע המציאות מחד, ואל המסתורין הבלתי ממומש מאידך.

אבן - בידי הימנית החזקתי כל הזמן את אבן הלידה שלי. זו האבן שליוותה אותי בנאמנות גם בלידה של גילעד. זוהי אבן חלקה בגוני כחול-ירוק שקיבלתי במתנה מדבי היקרה לקראת הלידה הקודמת. אני אוהבת אבנים, וכבר בהרבה הזדמנויות בעבר נוכחתי ביכולתן לעורר הקשבה פנימית ולהשתתף בתהליכים של ריפוי והעצמה.

כשסידרתי והכנתי את חדר הלידה במהלך השבועיים האחרונים של ההריון, מיקמתי בפינותיו השונות לא מעט אבנים וקריסטלים. אבן הלידה שלי לא היתה ביניהן. כבר לפני שנה וחצי נתתי אותה במתנה לחברתי רותי לקראת לידתה השנייה. אבל בדיוק שבוע לפני הלידה חלמתי עליה בלילה. במדיטציית הבוקר שלמחרת הרגשתי שהיא קוראת לי. דיברתי עם רותי, ואחרי שכבר חשבתי שלא תמצא לנו דרך, הדרך פשוט נמצאה.

אני מנסה להסביר במילים מה זה היה בשבילי לאחוז באבן הזאת בידי הימנית במהלך הצירים. זה היה כמו כיוונון אנרגתי. זה לא שהאבן נתנה לי כוח. אלא שפשוט הרגשתי שהיא כאילו מחזקת ערוץ של הקשבה פנימה. כאילו מנקה רעשים שמנסים להתעורר בנפש (מחשבות, רגשות, רעיונות זרים ללידה...). זה היה כמו להצליח למצוא בדיוק את התחנה המבוקשת במכשיר רדיו ישן, בעזרת הכפתור המריץ את המחט על הסקלה. יש איזו תחושת רווחה וסיפוק כשמצליחים "לעמוד" בסקלה בדיוק בדיוק על התחנה המבוקשת. האבן הזאת היתה בורר התחנות שלי. בעזרתה הצלחתי לכוונן את עצמי בדיוק בדיוק על תחנת הקול הפנימי.

הקול הפנימי - אני מגלה את המורכבות של תהליך ההקשבה. כדי לשמוע את קולי הפנימי אני נדרשת להקשיב. אני מבינה שב"להקשיב" הכוונה היא בעיקר לאי-עשייה. אני מבינה את זה תוך כדי הצירים. מה שנדרש ממני עתה, הוא להתפנות מכל מיני דברים. בעיקר מידיעה. מתבקשת כאן הסכמה. כדי להקשיב באמת אל תוכי, אני צריכה להסכים לא לדעת. פשוט לא לדעת דבר. כל ידיעה של משהו מעוררת בי מייד את הנפש החושבת, השוקלת, השופטת... הנטייה של הנפש שלי היא לרצות לדעת דברים כמו: כמה זמן ימשך הציר הזה? עד לאן הוא עוד עשוי להתגבר? האם הפתיחה מתקדמת עכשיו? כמה סנטימטרים כבר? ומתי שרה'לה תגיע? ומה לעשות עכשיו? – כל מיני שאלות שמבקשות לדעת תשובות, ושיש להן נטייה להתעורר בתוכי ולהפריע לשקט הרגעי והנצחי של אי-הידיעה.

הגוף - הגוף אינו יודע דבר. הוא רק ישנו. והוא עושה בכל רגע את הכי טוב שהוא יכול. כשאני מלווה בתודעתי את פעולות הגוף אני מצליחה לדבוק באי-הידיעה. ללוות בתודעה פירושו פשוט להתבונן. אני כאילו מן הצד, ואני מתבוננת במה שמתחולל עכשיו בתוך הגוף. אני רואה שקורים המון דברים בו-זמנית. אינספור תחושות מתעוררות. רגל ימין, למשל, עובדת יותר קשה מרגל שמאל. בחילה מתעוררת בעומק הקיבה. שריר הרחם מתכווץ עוד ועוד ועוד...

וזה לא שלא כואב לי. כואב לי מאוד. אלא שאני מודעת לגמרי לכך ש"כואב לי מאוד" זה ממש לא בגוף. זה רק במחשבות. לעומת זאת, ההקשבה לקול הפנימי, ההנחיה שאני שומעת בתוכי, החיבור לגוף, החיבור למזרח, והכוונון המדויק שמאפשרת לי האבן שבידי – כל אלה עוזרים לי מאוד להבחין בכך שהמחשבות שלי מספרות לי שכואב, אבל הגוף, הטבע והקול הפנימי מאפשרים לי להתבונן ולגלות אינספור רבדים אחרים של הוויה, שכאב אינו חלק מהם כלל. אני חווה למידה עמוקה והתרוממות רוח עם כל ציר. אני גם מודעת לכך שגדי, שנמצא איתי בחדר עכשיו ומתבונן בי בשקט, חושב שמאוד כואב לי. והאמת היא שזה גם נכון.

תנועה - הגוף בטובו, מבקש ממני להיות כל הזמן בתנועה. בעיקר בתנועות עגולות של האגן. הריקוד הזה במהלך הצירים מיטיב עימי בכל רגע.

הנחיה - וכך נמשך המסע שלי פנימה, בעקבות הקול הפנימי. עם כל ציר מתעורר בי מחדש אותו הקול. והקול אומר לי: "אל פחד! המשיכי ללכת פנימה, יותר ויותר עמוק. התקדמי אל המקור. עברי בשערי הפחד, השאירי אותם מאחורייך, והמשיכי לצעוד בתודעתך פנימה אל מקור התחושה. מה את רואה?"

עם כל ציר שמגיע המסע הזה מתחיל מחדש. אני חווה את עצמי עוברת בתוך מנהרה אפלולית, מתגברת על הפחד, (ומזהה בוודאות שהוא המקור לכאב הפיזי שאני חשה),וממשיכה להתקדם עד שאני מגיעה אל האור שבוקע מן הקצה המרוחק של המנהרה. אני רואה שהאור הזה בוקע מצואר הרחם שלי שם למטה. אני רואה אותו הולך ונפתח בהדרגה, ואני רואה את התינוקת שלי עושה עוד התקדמות קטנה כלפי מטה. התחושה שמתעוררת בי בשלב הזה (רגע אחרי שיאו של הציר), היא של התפעמות והודייה עצומה. הציר חלף.

עבודה עם הקול - הקול שלי מתגלה אף הוא כעוזר נאמן. אני כבר מכירה את העוזר הזה, והסתייעתי בו לא מעט במהלך ההריון. עכשיו אני מלווה את הצירים בהשמעת קולות נמוכים בפה פתוח מאוד. השמעת הקולות מחזקת מאוד את חוויית החיבור בין שמים וארץ. החיבור הזה הוא אותה המנהרה שבתוכה אני צועדת במסעי אל הקול הפנימי.

מים - במהלך השעתיים שגדי ואני מבלים בחדר הלידה שלנו, גדי עסוק בעיקר בלמלא את הבריכה, ויחד איתה למלא גם כל מיני בקשות קטנות שאני מידה לעברו במילים קצרות בין הצירים ("...שהטלפון הזה יעלם מכאן. תעלים גם את הכבל שלו. תפתח חלון. גם את התריס..." – כל מיני כאלה) מעבר לזה הוא יודע שאסור לדבר איתי או לגעת בי. ככה אני בלידה.

כששרה'לה מגיעה בשעה 18:45 אני בציר. היא מניחה לי יד על הגב בעדינות עילאית ואומרת: "אני כאן". אני מהנהנת בשקט וממשיכה לנהום. כשהציר חולף שרה'לה שואלת: "את רוצה להכנס למים?" כן. זה בדיוק הזמן המתאים. (אחרי הלידה אני מבינה שאם שרה'לה לא היתה מגיעה, הרעיון של "להכנס למים" לא היה עולה בדעתי, למרות שהבריכה חיכתה מלאה ומוכנה ממש לפני העיניים שלי כל הזמן. איכשהו פשוט החיבור לאדמה והעמידה על כפות הרגליים היו הדברים הפשוטים והטבעיים שהגוף שלי רצה ועשה). הבגדים שלי נושרים ממני, ותוך כמה שניות אני במים. איזה כיף. תחושת הקלות וחוסר המשקל במים מעוררת חוויה שונה לגמרי מכל מה שחוויתי עד עכשיו. אני פונה שוב מזרחה, נשענת קדימה אל דופן הבריכה, ושוקעת אל תוך הציר הבא. המים יוצרים סביבי תמיכה, וממסכים עוד יותר את המגע עם העולם שבחוץ. ההתכנסות פנימה מתעצמת ואיתה גם הצירים.

רצון - פתאום אני מבינה שאני כבר בשלב המעבר. ברגע הזה, שרה'לה, שישבה עד עכשיו יחד עם גדי במרחק קצר מהבריכה מבלי להגיד או לעשות דבר (גדי התפעל כל-כך מהיכולת שלה "להפוך לזבוב על הקיר" – כהגדרתו), אומרת פתאום: "אם יש משהו שאת רוצה, פשוט תגידי." זה גרם לי לעצור לרגע על המקום ולשאול את עצמי: "יש משהו שאני רוצה?" התשובה הגיע מייד: "שגדי ישב מולי ויתן לי ידיים". תוך שתי שניות הבקשה התמלאה. ממשיכים את הצירים יחד.

גדי - פתאום גדי הצטרף. מרגע זה התהליך הפך להיות זוגי. איזה שינוי מפתיע ומדהים זה היה! המודעות נפתחה לפן הזה, המשמעותי והחיוני כל-כך. גדי היה איתנו. דרך המגע של הידיים, וההישענות קדימה על ברכיו מעבר לדופן של הבריכה, פתאום הצטרפה גם האנרגיה שלו. מעין אהבה את זה מייד. למעשה הבקשה לצרף גם את אבא הגיעה ממנה.

יחד עם ההצטרפות של גדי התעוררה בי גם ההבנה שישנו ערוץ בקשות פתוח. יש לי אפשרות לבדוק עם עצמי אם נחוץ לי משהו, ולבקשו. צירי הלחץ התקרבו. הרגשתי אותם באים קצת לפני שהחלו ממש. המאמץ, הריכוז, ההפתחות בגוף וברוח והצורך בהתבוננות נקייה – כל אלה קפצו עכשיו מדרגה, והפכו מרוכזים יותר. הזמן הפך להיות נוזל צמיג. כמו דבש שניגר לאט מבין האצבעות...

אויר העולם - הדחף ללחוץ התעורר מעצמו. ציר, ועוד אחד, ועוד אחד... אני מרגישה את הראש של מעיין מתקרב אל הפתח. שרה'לה מניחה יד על הפירניאום , וזה מרגיש לי מצוין. "תעודדו אותי", אני מבקשת משניהם. הייתי צריכה לשמוע מילים אוהבות, וגם התעורר הצורך לחזק את הקשר עם המציאות. לאט, לאט הראש מופיע בפתח, עדיין בתוך שק מי השפיר שבלט כמו בועה גדולה והגיח החוצה. אני שולחות יד ונוגעת בשלפוחית המתוחה של קרומי השפיר. (איזה קרום חזק ומרשים – חולפת מחשבה בראשי). בציר הבא המים פקעו והראש מופיע בפתח. ציר נוסף – הכתרה. התחושה העוצמתית של המתיחה האדירה של הנרתיק מתעוררת, ואיתה ההבנה שאין צורך עוד ללחוץ. עלי לחכות בסבלנות לציר הבא.

סבלנות – במשך כל הלידה הצירים לוקחים להם את הזמן. בכל הלידות הקודמות שלי, תמיד ציר רדף ציר, ולא היתה לי כמעט שום הפוגה ביניהם. הפעם, לעומת זאת הכל קורה לאט ובנחת. גם בשלב המעבר וגם בשלב של צירי הלחץ יש בכל פעם הפוגה של דקה או שתיים, ואולי אפילו שלוש (תפישת הזמן שלי מעורפלת למעשה, אבל יש תחושה כללית של נינוחות). אני מרגישה שאני נדרשת לגייס מתוכי המון סבלנות. לתהליך יש את הקצב שלו. למעין יש את הקצב שלה. שוב, יותר מכל דבר אחר אני נעזרת בהתבוננות. היכולת להתבונן כמו מן הצד על המתרחש, היכולת לבנות בתוכי הלך רוח סקרני, הרפתקני, כזה שמסכים לא לדעת, ורק מבקש לצפות ולראות מה קורה. ותוך כדי אני מגלה שזה מרתק. וגם קשה מנשוא – מצד הנפש, שכל הזמן אורבת שם מן הצד, ומנסה לחזור למרכז תשומת-הלב, להיות זו שנותנת את הטון, ולקבוע את הלך הרוח של התודעה.

ראיתי בברור איך המזג של מעין, ההתנהלות שלה, הקוים הברורים של מי שהיא, - איך כל אלה באים לידי ביטוי באופן שבו היא מגיחה לאויר העולם. לאט, בנינוחות, בלא פחד. עוד ציר להכתרה, ועוד שניים ללידת הראש. אני חווה הקלה קטנה מאוד בגוף, קטנה משציפיתי. זו תינוקת די גדולה – חולפת מחשבה בראש. עוד שני צירים – הכתפיים מגיחות. אני מרגישה אותה נעה בתוכי, מפלסת לה דרך. אני מופתעת מן הכוח שלה, מהנחישות, מהמיומנות שלה ב"להוולד". ציר אחרון – היא בחוץ!

הקלה אדירה - ההקלה הזו לא דומה לשום תחושת רווחה שחוויתי או שאחווה אי-פעם. זוהי הקלה שאין למעלה ממנה. זו לא רק הקלה. זו תחושת ניצחון. יש! עשיתי את זה! תשעה חודשים ארוכים ומאתגרים מאוד הסתיימו בזה הרגע בלידה שהיא עבורי פאר היצירה. האמא של כל הלידות. תחושת התעלות ושלמות והכרת תודה עצומה מציפה אותי. אני מרגישה איך כל ישותי שרה את שירת הברבור של מלאכת הרחם שבקרבי. שלמה מלאכתי בהבאת ילדים לעולם. הידיעה הבהירה הזו מאירה את תודעתי בשניות האלה.

אני מתיישבת הצידה, ולוקחת אותה אלי מבין הרגליים, ומתאהבת בה תוך שניה. איזו יפהפיה! עגולה, קטיפתית, טהורה לגמרי, מדהימה ביופיה. גדי מתרגש בדמעות. אני חוזרת לחדר שמעולם לא עזבתי. שרה'לה בנוכחות מלאה.

קוטפי הליצ'י – בין הצירים חוזרים אלי מן המטע הקולות המתוקים של קוטפי הליצ'י. אמא שלי, אחותי וכל ילדי המשפחה מעבירים את הזמן בקטיף. שתי דקות אחרי שמעין מגיחה (השליה עוד ברחם), פורצת כל החבורה אל החדר האפלולי. מעיפים מבטים נרגשים במעין ובי, מחייכים בשמחה מהולה במבוכה, נוגעים, מלטפים באצבעות זהירות, ויוצאים. עוד שתי לחיצות, והשלייה בחוץ. מי הבריכה מאדימים באחת. כמה דקות חולפות ושוב נפתחת הדלת. נעמה פורצת פנימה בבכי הסטרי של התרגשות מהולה בהקלה ובפאניקה. היא מחבקת אותי תוך שהיא מזדעזעת מעוצמת הצבע העז של מי הבריכה, ויוצאת.

חדוה – את חדווה הזמנתי להצטרף ללידה בדיוק שבוע קודם. זה היה אחרי ששרה'לה הזכירה לנו שיש צורך לדאוג לזוג ידיים נוסף לשלב האחרון של הלידה. תוך שתי דקות הבנתי שזאת צריכה להיות חדוה. חדוה התרגשה מאוד כשדיברנו איתה. כמובן היא נענתה ברצון. עם התחלת שלב הלחיצות שרה'לה אמרה לי: "חדוה כאן. להגיד לה שתיכנס?" אמרתי מייד:"לא". הרגשתי שהחדר מלא, ואין עוד מקום לנוכחות של אדם נוסף. חדוה נשארה לשבת במרפסת (סליחה, חדוה). מייד אחרי שמעין הגיחה, היא נכנסה לחדר עם כל החבורה. היא חיבקה אותי והתבוננה לי עמוק עמוק לתוך העינייים. זה היה מגע מלא אהבה, הבנה והכלה (תודה חדווה).

מאוחר יותר בלילה אמא שלי באה. היא סיפרה לי מה עבר עליה במהלך הלידה. הסתבר שבמהלך השבועיים האחרונים היא היתה נתונה במתח אדיר, בעקבות לידה של תינוקת עם תסמונת דאון שנולדה לבת של חברים טובים של הוריי. בגדולתה היא הסתירה ממני באופן מוחלט את הרגשות האלה ולא שיתפה אותי בדבר. במהלך הלידה, כך סיפרה, היא היתה קרובה להסטריה (ועדיין הצליחה לשמור על קור רוח ולבלות עם הילדים בקטיף). אבל אחרי שהלידה הסתיימה היא פגשה את חדוה במרפסת, ואפשרה לעצמה לפרוק הכל. היא פרצה בבכי משחרר, וסיפרה לחדווה את כל מה שישב לה על הלב במשך השבועיים האחרונים. חדוה הקשיבה, הכילה, וחיבקה (כמו שרק היא יודעת), וכולנו הבנו כי הסיבה שבגללה היא באה לעזור לי בלידה, היתה בעצם בשביל לתמוך באמא שלי. תודה לך חדוה, מעומק ליבנו – סבתא, אמא ובת.

הודיה – אני כותבת את הדברים שבוע בדיוק לאחר הלידה. (בהמלצתה של שרה'לה: כמה שיותר סמוך ללידה יותר טוב. אחר-כך הזיכרון מתערפל וכבר קשה לדייק בפרטים"). מעין המקסימה ישנה בחיקי, והאור דועך בחוץ. רק שבוע עבר, וכבר הלידה נדמית רחוקה כל-כך. החיים, שהתנפלו עלינו מיד במלוא עוצמתם, דוחקים את חוויית הלידה אל אוסף הזיכרונות... אני קוראת את הדברים שכתבתי ושואלת את עצמי: איך אצליח לקחת את מטמון החכמה המופלא שאפשרה לי הלידה הזאת, ולהפוך אותו לחלק ממני? איך אצליח להטמיע את המהות שבבסיס הדברים, כך שאוכל לחיות אותה גם בחיי היומיום? אין בי תשובה. אני רק מרגישה שלא מדובר במשהו שעלי לעשות, אלא בפתיחות של הלב שתאפשר לדברים לקרות בדרכם...

אני חשה אסירת תודה על כל ההתנסויות המופלאות שהתאפשרו לי במהלך ההריון והלידה, ויש בי תודה עמוקה לכל יקיריי האהובים שתמכו בי וסייעו לי – כל אחד בדרכו הייחודית.
חזרה לסיפורי הלידה