מעטפת ההולדה : סיפורי לידה : סיפורי לידה | מעטפת ההולדה
בית > הכנה ללידה > סיפורי לידה

סיפור לידה אמיליה

תחילתו של סיפור הלידה בהריון מדהים, רגוע, בריא ונטול בדיקות מיותרות ומלחיצות.

בשעות אחר הצהרים שלפני היום הגדול, טיילנו ברגל טיול איטי ונחמד. מאוחר יותר צפינו בבית בסרט, במהלך הסרט חשתי לפתע פחד מהלידה המתקרבת (בדיעבד זה היה לדעתי אחד הסמנים המוקדמים ללידה). אחרי הסרט עשינו עיסוי פרינאום כבכל יום בשבועות האחרונים ופרשתי לישון. לקראת חצות התעוררתי לתחושת רטיבות קלה. קמתי לשירותים ולהפתעתי גיליתי שהפקק הרירי החל לצאת ובהתרגשות רבה סיפרתי לאישי שישב עדיין ער ללמוד. התקשרתי מיד למיילדת שלי ועדכנתי אותה במתרחש, היא שאלה מספר שאלות והנחתה אותי להתקשר אם יש התקדמות נוספת בלילה.
חזרתי לישון, אך מרוב התרגשות קמתי כל הלילה לבדוק אם הפקק הרירי ממשיך לצאת. הפקק המשיך לצאת כל הלילה ולווה יחד עם טפטוף קטן של מי השפיר

את הבוקר התחלתי כרגיל, בהילוך איטי ונינוח. דיברתי עם המשרד, בדקתי מיילים והכנתי בצק ללחם חגיגי. בצהרים סיימתי להכין את הלחם, אכלנו צהרים ובדיוק כשנשכבתי לנוח, התחילו צירים קטנים ויחד איתם התרגשות גדולה. כמובן שאי אפשר היה לחשוב יותר על מנוחת הצהרים והיא התעופפה כלעומת שבאה.

התקשרנו לספר למיילדת ואז נודע שהיא לא תוכל להגיע כתוצאה מנסיבות משפחתיות והיא תאלץ לשלוח את המחליפה שלה.

הצירים המשיכו כמובן מבלי להתחשב בדרמת המיילדת. ניסיתי למצוא מקום נוח להיות בו בזמן הצירים. בהתחלה התהלכתי בבית, ישבתי קצת על הכדור והרבה מקלחות קצרות. ביליתי גם בשירותים זמן רב בדיוק כמו שחשבתי שיקרה, לגוף שלי היה צורך להתרוקן בצורה נמרצת ביותר. כמעט ולא ישבתי רגע אחד בלי תנועה אבל כבר לא הרגשתי עייפות, לא רעב, וגם לא דאגתי למרבה הפלא למרות שלא הכרתי את המיילדת המחליפה.

הזמן עבר במהירות והצירים התגברו, אישי עזר לי לאורך כל הדרך והיה שם בשבילי, לעסות את הגב מעט או רק להניח את היד, לתזמן את הצירים (בשלב הראשוני כדי להודיע למיילדת מתי להגיע) או פשוט לשבת לידי ולדאוג שיהיה לי נוח. הוא כביכול לא עשה הרבה אך עזר לי המון אפילו בעצם הנוכחות שלו. בשלב מסוים היה לי כבר לא נוח בשום מקום ובשום תנוחה. כשהכאבים גברו לא רציתי לשנות תנוחה בין הצירים.

בסביבות אחר הצהרים הצירים התחילו להתגבר ואז נעזרתי במקלחת יותר. ישבתי בה והזרמתי על עצמי מים חמימים. אישי פיזר מגבות בתוך המקלחת כדי שיהיה לי נוח לשבת או להישען על הידיים והחזיק את המים לכיוון הבטן או הגב לפי מה שביקשתי. עד שגם זה לא עזר והצירים כבר ממש כאבו. בזמן זה היה כבר ניתן היה לשמוע את עוצמת הכאב הגובר שלי לפי רמת הקול שלי, בצירים הקטנים השמעתי קולות קטנים אך ככל שהכאב גבר איתו גברה עוצמת הקול. כשהצירים גברו מאוד נזכרתי שהמיילדת ביקשה שנקנה כדורי ארניקה לכאבי הצירים, התקשרנו להתייעץ איתה לקחתי בעצתה 3 כדורים ומיד חזרתי למקלחת. הפעם לא בתנוחה על 6 אלא ממש בישיבה זקופה. לאחר זמן קצר שמתי לב שמעט הוקל לי. לאחר המקלחת חזרתי לחדר השינה ונשכבתי במיטה על הצד, מיששתי את הבטן והרגשתי שהראש נמצא מאוד נמוך באגן. התחלתי להרגיש צורך עמום ללחוץ, כמו רצון להתפנות שלא ניתן לשלוט עליו.

המיילדת כבר היתה דיי קרובה אך התעכבה מעט בגלל עומס תנועה. בשלב זה כבר מאוד רציתי שהיא תגיע. קצת חששתי שהיא תמשיך להיות תקועה בפקק ולא תספיק להגיע ובסופו של דבר נלד לבד. ציפיתי לבואה, למרות שלא הכרנו קודם, חשתי שארגיש יותר בטוחה כאשר תגיע המיילדת. חשבתי שנוכחותה תעזור לי להתמודד עם הכאב. כשהגיעה המיילדת התחושה הראשונית שלי ממנה לא הגיעה בעזרת חוש הראייה, לא ממש ראיתי אותה עד לשלב מאוחר יותר. התחושה המאוד חזקה ממנה היתה במגע, מיד כשהיא הגיעה היא הניחה יד עליי ברכות ואמרה היי. וזמן קצר לאחר שהיא הגיעה פקעו לי המים. ממש שמעתי "פק" והרגשתי זרימה של מים חמימים (כאילו חיכיתי שהיא תגיע כדי לשחרר את המים החוצה ולהמשיך להתקדם בלידה).

המיילדת התחילה לומר לי בעדינות לשנות את המנטרה, במקום לומר (כלומר לצעוק!) " לא" לכאב, לומר "כן" ולהזמין את הצירים לבוא. היא החלה לנשום בזמן הציר שלי כדי שאנשום אותו דבר והזכירה לי להרפות בין הצירים. הצעקות והקולות שהשמעתי תוך כדי הצירים וביניהם – הזכירו לי קולות שבטיים, משהו כמו תפילה או שירה טקסית. מגוון הקולות, בכי, צחוק, קול רועד הפתיע אותי עצמי. התחושה שלי היתה שאני מסתכלת על עצמי מהצד ולא מכירה את מה שקורה לי ולא שולטת בזה. הייתי מודעת למה שמתרחש. ההתנהגות שלי היתה לי מוזרה ברמה המודעת, משהו שלא היה מוכר לי בי עד כה, אבל ברמה הפיזית המשכתי כך וזה הרגיש נכון.

לאחר זמן מה המיילדת בדקה אותי לראשונה בעדינות רבה והרגישה שהראש כבר ממש קרוב. היא הציעה לי לעבור לכיסא ההולנדי שהיא הביאה איתה. כך עברתי לישיבה כשאישי יושב מאחורי המיילדת על הרצפה מלפנים. היא הניחה לפני על הרצפה מראה קטנה ועם כל לחיצה, שעכשיו כבר ממש הרגישה כמו רצון עז מאוד לעשות קקי, ניתן היה לראש את הראש מבצבץ. נגעתי בראש עם היד שלי, זו היתה תחושה מאוד מוזרה, מפחידה, מרגשת, הכול יחד. רציתי לבכות, לצחוק, ולצעוק ואכן עשיתי את כל אלו. התחושה של הרצון ללחוץ היא מאוד חזקה, קצת כמו רפלקס הקאה. את מרגישה שאת חייבת ללחוץ, שכל הגוף מתכווץ כדי לפלוט את התינוק החוצה.

צירי הלחץ היו יחסית קצרים וקידמו לאט העובר החוצה עם כל ציר. בשלב מסוים הציעה המיילדת שאשתמש בקול ובכוח שלי אחרת. במקום לצעוק כלפי מעלה ולבזבז אנרגיה כך, לדחוף את הקול כלפי מטה ולהשתמש בו כדי לדחוף החוצה. ניסיתי ואכן הלחיצות היו יעילות יותר שעזרו לקדם את הראש לכוון היציאה. השלב הזה, שהראש כבר היה כמעט בחוץ היה מאוד שורף, הרגשתי ממש שכולי נמתחת עד קצה גבול היכולת. ואז פתאום הכול נגמר, המתיחה ותחושת השריפה עברה וניתן היה לראש את הראש בחוץ. הכול השתחרר וההקלה היתה עצומה. פתאום הכול היה בסדר, לא כואב ונוח להפליא, 9 חודשי הריון הסתיימו באחת. אמנם הגוף עוד היה בפנים, עוד לא גילינו אם זו בת או בן, עוד לא נפגשנו פנים אל פנים אך התחושה היתה שהכול מאחורי (או בעצם הכול עוד לפני?!!).

בשלב הזה המיילדת ביקשה ממני לפתוח את העיניים, לנשום, להסתכל עליה ולא ללחוץ. אני זוכרת את הרגע הזה כפעם הראשונה שהרגשתי שאני ממש רואה אותה. מאוד השתדלתי לא ללחוץ אבל זה היה די קשה. עדין היה צורך ללחוץ אך חשוב היה לא ללחוץ כדי לא להיקרע. היא תמכה בי ובראש ופתאום הרגשתי את הראש זז בעדינות בתוכי וזה ממש דגדג אותי, התחלתי לצחוק מהתחושה ומהסיטואציה שהתינוקת שלי מדגדגת אותי הטוסיק בעזרת האף שלה.

לאחר רגע כבר כל הגוף היה בחוץ ואני החזקתי אותה בהתרגשות רבה. שוב עלתה בי תחושה מוזרה, פתאום אני מרגישה, מחזיקה גוף ממשי של תינוק בידיים, תינוקת שלי!!? לאחר תקופה ארוכה של הרגשת התנועות והגיהוקים בבטן. הזמן חלף כל כך מהר עד לרגע זה שקשה היה לתפוס שהלידה מאחורי. זמן רב התכוננתי וחשבתי על הלידה ופתאום היא מאחורי. וכל כך מהר, בסך הכל כ-6 שעות מרגע שהתחילו הצירים הראשונים עד לרגע זה! זה היה ממש בלתי נתפס.

מיד שנולדה, התינוקת שלי הפרישה עלי מקוניום (שזו מילה נחמדה לומר עשתה עלי הרבה מאוד קקי). מרוב ההתרגשות אני זוכרת שממש לא היה אכפת לי, כאילו הייתי אני במקום אחד וגם צפיתי על עצמי והסיטואציה מלמעלה. ראיתי את חבל הטבור החלקלק והרגשתי את השלייה מתנתקת מהגוף. אני זוכרת שאחת המחשבות הראשונות שלי כשהתבוננתי בנסיכה שלי, היתה כמה היא יפה, אילו פנים ברורות, רגועות, מלאכיות אילו תווים מושלמים, ממש מלאך שהגיע מעולם אחר שכולו טוב.

שאלתי את המיילדת אם זו בת או בן והיא הניחה לי את המשימה לגלות בעצמי. שמתי אותה על המיטה שלנו והסתכלתי בה. בהתחלה לא הבנתי מה אני רואה, מרוב ההתרגשות כנראה. בהתחלה חשבתי שנולד לנו בן בגלל שהשפתיים בלטו החוצה ואז הבנתי שזו בת!!! בדיוק כמו שחשבתי בתחילת ההיריון (לפני שהתחילו ל"שגע" אותי שבטוח יש לי בטן, לפי צורת הבטן כמובן).

ציפינו לבכי אך הנסיכונת לא בכתה ולא פקחה עיניים (מי אמר שבלידת בית רגועה ונינוחה חייבים לבכות?!). המיילדת בדקה אותה, נתנה מעט חמצן, שאבה מים מהריאות עם צינורית דקה וניתן היה לשמוע שהריאות מחרחרות שיש בהן נוזלים. לאחר מספר דקות, למרות שצבע העור, הנשימה והכול היה בסדר ממש, המיילדת המליצה והעדיפה שניקח אותה לבי"ח רק כדי להיות בטוחים שהכול בסדר.

המתנו עוד כמה דקות, רגועים ומדברים לנסיכה, מזמינים אותה להתעורר ולדבר איתנו. אך היא היתה כל כך רגועה ושלווה שבסוף הזמנו אמבולנס (פשוט כי זה יותר נוח ומהיר להיקלט בבי"ח כך לא בגלל דחיפות). לפני שהצוות הגיע, כדי שהכבוד הזה יישאר שלנו, המיילדת ביקשה מאישי היקר לחתוך את חבל הטבור. בינתיים אני התלבשתי, המיילדת עטפה את הנסיכונת, אישי הביא את התיק שהכנתי מבעוד מועד ונסענו לבית החולים. בדרך החזקתי אותה על הידיים (על אף שהצוות התנגד בטענה שזה לא בטוח). הגענו ומיד הכניסו אותנו לחדר לידה, שם חיכתה לנו רופאת ילדים שבדקה ואישרה את הרגשתנו שהכול בסדר. למרות זאת היא בקשה שנשאר להשגחה רוטינית, 6 שעות בתינוקיה. דנו איתה מעט בנושא ובסוף סוכם על 4-6 שעות השגחה כשאבאל'ה נמצא איתה כל הזמן ומשגיח שלא יעשה לה שום דבר שאנו לא מסכימים איתו, מחבק, מדבר, מסוכך על עיניה מאור החזק ומגן כמו לביאה.

מיד כשהגעתי לתינוקיה לאחר פרידה קצרה (שנתארכה כמו נצח) הבחנתי שהנסיכה שלי רוצה לינוק, מזיזה את השפתיים ומכניסה אגרופים לפה. האחות התמהמה מעט עד אשר סיימה את הפרוצדורות ואפשרה לי להניק אותה. בשלב הזה היא די התקשתה לתפוס את הפטמה אז סחטתי לה וטפטפתי טיפות מהצהוב הכתום הזה- קולוסטרום, והיא ליקקה בהנאה ברורה. ישבנו לנו שתינו כך שעה ארוכה, נהנות ומכירות אחת את השנייה.

נשארנו לילה אחד בבית החולים ולאחר הליך שחרור ארוך יצאנו מבית החולים ליום שמשי וחגיגי במיוחד, ערב ראש השנה.

נסענו הביתה, עייפים אך מרוצים, אכלנו משהו קל וכולנו לישון שינה ארוכה ומתוקה. כאשר קמנו בבוקר, מאוששים, מאושרים ומוקסמים לחלוטין מהקסם הזה שנכנס אל חיינו.
חזרה לסיפורי הלידה